ויאטנם – טיול לגילוי תרבות חדשה

ויאטנם שונה לגמרי מהדרך שבה נצרבה בתודעה של הקהל הישראלי והעולמי, בעקבות המלחמה הידועה של 1959-1973. הטראומה הווייטנאמית אמנם עדיין נוכחת במדינה, אך במהלך הפשרת היחסים עם המערב, ובעיקר עם ארה"ב, היום ההשפעה המחודשת של ארה"ב חודרת אל מתחת לפני השטח, וזאת למרות שנותרה מדינה קומוניסטית-לכאורה, מאוד לא "משוחררת". ויאטנם מונה 96 מיליון בני אדם בשטח של 310 אלף קמ"ר. לצערם הרב, ולמרות הכלכלה המשתפרת שלה, כאשר מחלקים את המספרים לכמות הפיות שצריך להאכיל – קשה להגיד שמרבית האוכלוסייה הווייטנאמית נהנית מרווחה, למרות הקומוניזם המקדש חלוקה שווה, לכאורה. לכן אפשר לראות יותר ויותר פזילה של הווייטנאמים לכיוון הקפיטליזם. מה לעשות, בסוף הכסף מדבר. גם השלטונות, בדומה לסין, מבינים את העניין ו"משחררים" לאט את החקלאים מחובת הכול לממשלה ומאפשרים מכירת התוצרת בשווקים.

ויאטנם שוכנת בדרום-מזרח אסיה. לולא הייתה קומוניסטית, רבים היו מתייחסים אליה מזמן כמתחרה ראויה לתאילנד. עם זאת, דווקא הקסם והיופי שניתן לגלות בה נובעים אולי מן המשטר המלחיץ-יותר, ההתנהלות שלהם כלפי הזר, והתמימות המאפיינת אוכלוסיות שלא נחשפו שנים רבות לתיירות המודרנית – הרי שקבלת הפנים של האנשים, והדרך שבה אתה חווה את זה, היא שונה לחלוטין מכל מה שחשבת. יתרה מזאת, היא אחת המדינות היפות והמגוונות ביותר באזור, ואפשר לנסוע אליה כמעט כל השנה. הסיבה: היא מחולקת לשלושה אזורים אקלימיים שאפשר לבקר כל אחד מהם באחד מחלקי השנה.

נדרשים שבועיים לפחות כדי לחוות את כל ויאטנם. אנחנו בחברה עושים שני דברים: האחד, טיולים מובנים לאנשים שבאמת רוצים לגלות את ויאטנם ונוסעים לבדם. אנחנו תופרים להם מסלולים המתאימים לרמת ההתעניינות שלהם. אנו מתאימים להם מדריך צמוד דובר אנגלית עם כל הדברים החשובים שצריך שילוו אותם כמו תנאים נוחים ובתי מלון מצוינים, לאורכה ולרוחבה של המדינה. הדבר השני שאנחנו עושים היא האופציה הקלילה יותר, למשל בטיולי תמריץ: 5-7 לילות באזור גיאוגרפי אחד בויטנאם, לפעמים בצפון ולפעמים בדרום. לעתים אנחנו משלבים גם עצירה בעיר בנגקוק (תאילנד) או הונג-קונג, כי ברוב המקרים אין טיסה ישירה.

היסטוריה

ויטנאם היא שעטנז מופלא של מסורות והשפעות דרום-מזרח אסיאתיות. ההשפעה המרכזית היא של סין, ששלטה שם אלף שנה, עד למאה ה-11. בסוף המאה ה-19 נכבשה ויטנאם בעיקר על ידי הצרפתים, שהשתלטו על שלושת המדינות שמסביבם: קמבודיה, ויטנאם ולאוס. ההשפעה הקולוניאלית הצרפתית ניכרת עד עצם היום הזה, למשל דרך הלחם – זו האוכלוסייה היחידה בדרום-מזרח אסיה שאוכלת לחם. הוויטנאמים, ראה זה פלא, מייצרת באגטים וסנדוויצ'ים שהם אוכלים בדוכני-רחוב. זו אחת ההשפעות שהצרפתים השאירו מאחוריהם. בכלל, המטבח הויטנאמי הוא מעודן מאוד, עם השפעות צרפתיות חזקות שהופכות אותו פחות חריף מהמטבח הקמבודי או התאילנדי, למשל. האוכל הויטנאמי אולי לא עשיר במיוחד בבשר, אבל הוא טעים, מזין ועשיר בכל הגידולים החקלאיים שניתן להעלות על הדעת. "מרק פו" (Pho) הוא חובה, מעדן אטריות מצוין שכל תייר חייב לחוות. אפשר לאכול אותו צמחוני, עם עוף או בשר לבן.

לווייטנאמים אין בעיה לערבב מזונות מערביים עם מטעמים מקומיים – הם למדו מהצרפתים את העניין הזה. ה"ספרינג-רול" (Spring Roll) הוא גאווה מקומית: דף אורז רטוב, בו מגלגלים ירקות מיוחדים עם קצת רוטב סויה; המצאה ויטנאמית מקורית, שהתיירים אוהבים לטעום – שיעור מהיר באוכל ויטנאמי. כשאתה מגיע לכפרים, האוכל הופך מתובל יותר ומערבי פחות, כמובן.

ראשית נתמקד בשלושת האזורים המשמעותיים ביותר בצפון ויטנאם. מדובר באזור הררי, ושבו המטיילים חווים חוויה אותנטית יותר, יותר קרובה למקורות. שם המטיילים פוגשים הרבה מן השבטים שמרכיבים את האוכלוסייה הוויטנאמית. אמנם יש 54 שבטים מוכרים, אך 80% מתוכם שייכים אל שבט ה"וייט" הוא השבט השולט, מבחינה דמוגרפית, בויטנאם.
החלק הצפוני, כאמור, הוא החלק ההררי. החלק המרכזי הוא המישורי, ומאופיין ברצועה הצרה ביותר במדינה, והקרובה ביותר לים הסיני. אפשר גם לרחוץ בו. בשונה מתאילנד, ויטנאם לא בורכה בחופים לבנים, אך יש בה איים רבים שבהם ניתן לבלות בחופים יפים. כל הנושא נמצא תחת פיתוח מואץ, ומפתחים בויטנאם איים עם בתי מלון יוצאים מן הכלל, המתאימים לחופשות ונופשים.

החלק הדרומי של ויטנאם , של "דלתא מקונג", הנהר האדיר היורד מהרי ההימלאיה בין 6-7 מדינות ונפרס בדלתא שנמצאת בויטנאם. זוהי דלתא עצומה בעלת תשע זרועות, ושבה מתרכזת תעשיית החקלאות הענפה, וגידולי האורז המאפיין את כל דרום-מזרח אסיה, ושנמצא בשפע בחלק הדרומי והצפוני, דלתא הנהר האדום, שגם בה מתרכזת חקלאות יוצאת דופן.

כאשר אתה בא לויטנאם, אתה נדרש להחליט אם אתה עובר את כל המדינה, או עושה אותה בחלקים. יש כאן שתי ישויות מדיניות, שנוצרו אחרי מלחמת ויטנאם בצרפתים (1954), כאשר המדינה חולקה בין הכוחות הצפוניים והקומוניסטיים, ובין הכוחות הדרומיים שנווטו על ידי המערב, בעיקר ארה"ב. החלוקה בין הדרום והצפון יצרה שתי ערי-בירה: בצפון – האנוי, בה שלט מנהיג המורדים הו צ'י מין, לגירוש הצרפתים ובהמשך גם האמריקאים. בדרום – סייגון, שההשפעות המערביות ניכרות בה עד היום. גם כיום יש הבדל באווירה של סייגון המתירנית והבליינית, ובין האווירה של האנוי.

סייגון (הו צ'י מין סיטי)

מכאן נצא ל"טיולי כוכב" – הכוללים את הנקודות החשובות בדרום: ראשית, הדלתא של המקונג. נהר מקונג הוא אחד הגדולים באסיה, ואורכו למעלה מ-4,000 ק"מ. אל הדלתא אנחנו פונים כדי לחוות את החקלאות ובתי המלאכה הביתיים. באזור זה נשייט בזרוע הדלתא העצומה, מוקדם בבוקר, כדי לראות את השוק הצף האמתי ביותר שתוכל לחוות בדרום-מזרח אסיה. השוק הצף של תאילנד כבר מזמן אינו אותנטי, והוא עשוי עבור תיירים בלבד. אנשי הספינות התאילנדים באים רק כדי שיצלמו אותם. לעומת זאת, השוק הצף הוויטנאמי מורכב מסחורה חקלאית אמתית, למשל תרנגולים וחזירים, סחורה המגיעה בספינות רעועות למדי אל השווקים. מדוע השווקים פועלים על המים? מכיוון שהדלתא כה עצומה, הכי נוח לנוע בעזרת ספינות, ולכן רבים מן הוויטנאמים פשוט "חיים על המים". בכלל, מים הם מוטיב מוביל בויטנאם, בעיקר בגלל כמות המשקעים ההיסטרית (2,000 מ"מ בשנה), מה שהופך את ויטנאם למדינה טרופית למדי. זה כמובן תלוי בעונות הגשומות-יותר והגשומות-פחות.

בסייגון אפשר לקפוץ גם אל בית חב"ד ויטנאם, בניהולם של הרב מנחם הרטמן ואשתו הרבנית רחל הרטמן. הרב גדל בקרית מלאכי וכיום הוא מנהל את המוסד הזה, שמושך אליו יהודים וישראלים מכל העולם. גם עשו עליו סרט, ולכן זה מקום מעניין. בצפון הרחוק, בו נמצא ההר הגבוה ביותר, הר פנסיפאן (Fansipan), המעלות בחורף יכולות לרדת עד 15 או 12. אבל קר ממש לא יהיה בויטנאם: בדרום, הטמפרטורות לאורך השנה נעות בין 30-25 מעלות, עם לחות מעיקה ביותר. הטייפונים והמונסונים בדרום ויטנאם מגיעים בעיקר בסוף אוקטובר, אז מקבלים כמות נאה של גשם. הגשם אינו מפריע אך עלול מעט להעיק, מבחינת התנועה שאתה עושה. אנחנו באים לדרום, לסייגון, ומבקרים בדלתא, שנמצאת במרחק 3-5 שעות נסיעה ברכב. לכן, הרבה פעמים אנחנו מבלים את הלילה על הדלתא עצמה, כדי לקום בבוקר מוקדם ולשייט אל השוק, בין הספינות שהזכרנו. אנחנו דואגים שהמטיילים יבקרו בבתים של אותם ווייטנאמים פשוטים,מכניסי-אורחים ונחמדים, שם עורכים לנו תצוגה של הכנת אוכל אופייני, ונותנים לנו לטעום מן המטעמים שלהם, וגם נותנים לנו לראות את הגידולים שלהם, וכיצד הם מעבדים חלק גדול מהשטחים שלהם. העובדה שוויטנאם נפתחת לתיירות, בכלל מאפשרת לאותם אנשים לפתוח את בתיהם, כי הם הופכים לאתרי תיירות בפני עצמם. לכן זה משהו שכדאי לראות אותו. זו עדיין חברה סגורה למדי, והמשטר החד-מפלגתי אינו מאפשר לווייטנאמים לטייל בעולם באופן חופשי. בצפון מרגישים יותר את הפטריוטיות הוויטנאמית, אך בדרום יותר פתוחים בפני תרבות המערב. אחר כך אנחנו חוזרים אל סייגון, ומגיעים אל אחד האתרים המפורסמים ביותר בויטנאם.

מערות קוצ'י (Củ Chi tunnels)

בסייגון, חייבים לבקר כאן: מערכת תת-קרקעית של מערות, מנהרות ומחילות באורך כולל של 250 ק"מ. זוהי מערכת מערות עצומה שהוייט-קונג התגאה בקיומן, וכך הסתתרו מן האמריקאים והפתיעו אותם כל פעם מחדש. מי שמבקר כאן, במיוחד בעת גשם, מבין את הקושי הגדול של הצבא האמריקאי המסורבל להתמודד עם תקיפות מחתרתיות מהירות, שהגיעו מתחת לאדמה. במערות קוצ'י, הביקור הוא כמובן פטריוטי: אפשר לשמוע את סיפורי הגבורה של הלוחמים שלהם. מצד שני, זה לא מפריע וזה לא קשה להאזנה, אתה לא סובל. הווייטנאמים לא שוכחים. הם רוצים שהתיירים יידעו כמה הם סבלו וכמה קשה להם להשתחרר מן הטראומה. בשנים האחרונות הם אמנם מיתנו קצת את הרטוריקה כלפי האמריקאים. למשל, המוזיאון לזכר מאורעות מלחמת ויאטנם ("מוזיאון שרידי המלחמה", ובאנגלית: War Remnants Museum) נקרא פעם המוזיאון האנטי-אמריקאי. השם המתון הזה מרמז על העובדה שמאז הפשרת היחסים עם האמריקאים בשנות ה-90, וביקורו של קלינטון בשנת 2000, ארה"ב חודרת יותר ויותר במדינה, וגם משקיעה בה הרבה מאוד כסף. בתמורה, השלטונות הוויטנאמים קצת ממתנים את הרטוריקה שלהם כלפי ארה"ב. בהמשך נבקר במקדש קאו-דאי (Cao Dai), השייכת לכת בשם קאו-דאי, חוויה מוזרה ומיסטית. זוהי כת נוצרית המאמינה בשילוב של שלוש הדתות. היא נולדה בשנות ה-20 של המאה ה-20. המייסד של הכת ראה חזיון של "העין הגדולה", ובכל יום בשעה 12:00 נפגשים הכהנים לטקס צבעוני ומקסים. אחרי כמה דקות של מוסיקה מונוטונית, אפשר לצאת. זוהי אטרקציה תיירותית חשובה למי שרוצה להיווכח מן הפלורליזם הדתי בויאטנם.

סייגון, שנקראת כיום הו-צ'י-מין סיטי (Ho Chi Minh City) היא עיר שנולדה לתיירות. היא משופעת בכל דבר שהתייר יכול לחלום עליו: מסעדות יוקרה, מועדונים בסגנון מערבי תוסס ופתוח ואטרקציות שמתחילות להזכיר, יותר ויותר, את בנגקוק. תנועת כלי הרכב בסייגון היא סוג של כאוס מאורגן: כמות קטנועים אדירה. פשוט ים של קסדות צבעוניות לפניך – מראה מרהיב: פניות חדות ללא רמזורים, וברוב המקרים ללא תאונות. לעיניים מערביות זה נראה בלתי אפשרי, אבל זה איכשהו מתנהל, בין המכוניות, והקטנועים נעים בסדר מופתי.

מתוך חמישה רובעים, הרובע החשוב ביותר בעיר הגדולה הזו נקרא עדיין סייגון, ובו מתרכזת עיקר הפעילות: שווקי לילה, שווקים יומיים, חנויות למכביר, בתי מלון וגורדי שחקים יפהפיים שנבנים כיום. העיר עוברת תנופת בנייה ושכלול שקשה לעקוב אחריהם. בכל פעם שאני מגיע לשם נפתחת פלאזה חדשה, והיא מודרנית למדי – למרות העובדה שאפשר לראות בסביבתה בתים ישנים ורעועים על יד הנהר, שגרים בזוהמה. קצב הבנייה המסחרר, האנשים הרבים והתנועה הרבה, כמו גם התחושה הבטוחה ברחובות, זה שילוב מרתק.

קסמי האנוי

כמובן שבאזור הדרום לא נגמרת ויאטנם. מהעיר האנוי, שהיא בירת ויאטנם והעיר השנייה בגודלה במדינה, נצא לטיולי "כוכב". כאן נצטרך ללון במקומות קצת מרוחקים, אבל רק כך אפשר לחוות את ויאטנם במלואה. האנוי היא עיר יפהפייה בפני עצמה, עם אגם בליבה, ומציעה ארכיטקטורה שנוטה למערב. גם בסייגון וגם בהאנוי, המבנים שהצרפתים השאירו שם נשארו על תילם באותה מתכונת, וחלקם סווגו כאתרי מורשת. תיירים רבים עדיין מחכים בתור ארוך כדי לראות את גופתו החנוטה של הו צ'י מין, במאוזוליאום הנושא את שמו, במרכז האנוי. בשתי הערים הגדולות אפשר להנות מחוויית ה"ציקלו" – ריקשות אופניים. אנחנו יושבים על כיסא מאחור, והנהג מסיע אותנו. בכל טיול אנחנו לוקחים את האנשים, מפתיעים אותם ב"ציקלו" ונותנים להם לחוות את התנועה המטורפת שמסביבם: גם מכוניות, גם קטנועים וגם אופניים ביניהם. את ה'ציקלו' נעשה גם בהאנוי וגם בסייגון. סיור קטנועים בהאנוי נמשך שעתיים, בעזרת מדריך מקומי. משייטים ברחובות ובסמטאות, חווים את התנועה הצפופה. זו חוויה חזקה. אנו דואגים שהנוסעים שלנו יחוו גם את הרכיבה על הקטנוע וגם על אופני ה'ציקלו'. חשוב להדגיש: הישראלים לא נוהגים שם, רק הויאטנמים. האנוי היא ללא ספר עיר יפהפיה.

האלונג ביי

שלוש שעות מהעיר האנוי, נח לו אתר מורשת עולמי-גיאוגרפי מיוחד. אם אתה נמצא בצפון ויאטנם ולא היית ב"האלונג ביי", אז כנראה תהיה שם בהמשך. כמעט כל אחד יעשה ביקור או קפיצה למפרץ האלונג, שמה שמאפיין אותו הם כמעט 2,000 איים קטנים וגדולים. אלו תופעות קרסטיות שהתרחשו בעזרת הטבע. היופי המיסטי של המפרץ נובע מן הערפיליות שלו. זה נפלא לשייט בין האיים, ואפשר לרדת למערת נטיפים בדרך. דרך אחת לחוות את "האלונג ביי" היא לעלות על ספינה, לעשות סיבוב ולחזור להאנוי לארוחת צהריים. דרך אחרת, קלאסית יותר, היא להישאר על הספינה ולישון בה בלילה. זה מפרץ אדיר-מימדים, ועדיין אחד מאתרי-החובה של המבקרים בויאטנם. זו אחת החוויות היפות שישנן, ומוסיפה למגוון הויאטנמי. עוד בצפון ויאטנם: בסופי שבוע, כדאי לקפוץ ולבקר באחד מן השווקים הססגוניים ביותר, שפועל בימי ראשון. המיקום המדויק שלו הוא בין שני כפרים ויאטנמים, סאפה (Sa Pa) ובאק-הא (Bac Ha). זה איזור הררי יפהפה, בו חיים שבט ה'אמונג' ושבט ה'זאו'. הם אמנם אחוז קטן מהאוכלוסיה, ולכן ההזדמנות הנדירה לפגוש אותם היא כאן, בשוק סאפה. מגיעים לשם ברכבת הלילה, ומתחילים את הטיול שם בבוקר. אפשר גם להגיע ברכב, בנסיעה של כ-5 שעות, הכבישים באיזור השתפרו.

שווה לבלות שם לילה אחד לפחות. אנחנו לנים שם בבית מלון יפהפה. נכון שבתי המלון הרגילים, שניים ושלושה כוכבים, אינם דווקא משהו שהמערביים יאהבו; אבל בתוך הערים יש מלונות ברמה גבוהה יותר, ארבעה וחמישה כוכבים, של רשתות זרות, במחירים גבוהים יותר.

מרכז ויאטנם

למי שיש זמן, אפשר לעבור בטיסה לחלק המרכזי של ויאטנם. זה קו-רוחב 17, הגבול הכפוי של המעצמות בין הצפון והדרום. שם אפשר להגיע ל-3-4 ערים קסומות, כל אחת בפני עצמה. רובן שוכנות על החוף. הראשונה היא "הויאן" (עיר החייטים), שם יתפרו לך חליפה במחיר מגוחך. העיר דה נאנג, קצת יותר מודרנית עם בתי מלון מדהימים על החוף, שווה ביקור. ומי שרוצה לחוות קצת היסטוריה, כדאי לבקר בעיר הואה. בערים הללו אפשר לבלות 3-4 ימים, לראות שרידים של הכיבוש היפני, בו נלחמה תנועת ה"וייט-מין".

בגדול, זה איזור חשוב וקסום, ואם מוצאים מלון יפה על חוף הים, אפשר לנשום אוויר ולהירגע. הרובע העתיק הוא מעוצב יפה, ואפשר גם להנות משוק דגים המנוהל כולו על ידי נשים ובני משפחותיהן. גידולי האורז מנוהלים בעיקר על ידי נשים. בשוק אפשר לראות לפעמים את הגברים מתנדנדים על הערסלים, בעוד הנשים עסוקות במכירה. התנאים הסניטריים בשוק אינם מערביים, אבל זו עדיין חוויה מיוחדת. אחרון אחרון חביב הוא האי נא-טראנג (Nha Trang): הוא שימש "אי הרחצה" של המקומיים והתיירים. זה אמנם לא ממש תאילנד, אני מודה, אבל עדיין אלו חופים בתוליים, מפרצים צלולים וזמן טוב להתפנק עם מלון טוב, כולל חיי-לילה עשירים. אי חדש שנמצא תחת פיתוח מואץ הוא "פו-קוק" (Phu Quoc), שהולך להיות הלהיט הכי גדול, כי שם החול לבן, המים צלולים והמון כסף מושקע במלונות מפוארים, כמו אצל התאילנדים.

בויאטנם, הסוחרים לא רוצים לבלף אותך כל הזמן. להבדיל מתאילנד, בכל שוק ויאטנמי יתנו לכם מיד את המחיר הסופי, בסכום הוגן. לא צריך להתמקח בלי סוף. יש בזה משהו מרגיע, לא מתעייפים בויכוחים בשווקים ולא צריך להרגיש במתח. זה גם חוסך זמן יקר בטיול. המטבע המקומי, דונג ויאטנמי, יהפוך אתכם למיליונרים ברגע שתנחתו, כי דונג אחד שווה 0.00015 ש"ח בערך. הכלכלה הויאטנמית משתפרת, ואומרים שעד 2050 הם יצליחו לעבור בתל"ג מדינות אירופאיות כמו פורטוגל. בכלל, צופים לה עתיד לא רע, והאמריקאים משקיעים בה כסף רב. יש עצימת-עין של המשטר הקומוניסטי כלפי השקעות-חוץ, ולכן המערב משקיע בה היטב. לכן ויאטנם תהפוך לאתר תיירות אטרקטיבי עוד יותר בשנים הקרובות.

ויאטנם מסקרנת אתכם? צרו קשר עם ספיריט או התקשרו 073-3215622