איי סיישל – בחזרה מגן עדן

המרחק לחלום הוא שש שעות טיסה בלבד. סיי נו מור. לפני הנסיעה לאיי סיישל נשבעתי שהיה מה שיהיה, אני לא אשתמש במונח ” אם יש גן עדן”, שנטחן עד דק. מצטערת, אני לא עומדת במילה שלי: אם יש גן עדן, כך הוא נראה. כבר מחלונות המטוס ראיתי את ים הטורקיז והחופים הלבנים, עצי הקוקוס והצמחייה הטרופית העשירה. כבר מחלונות המטוס אפשר היה להבין שהגענו אל אחד מאותם מקומות נדירים ביופיים, עוצרי נשימה, שגונבים את הלב ואת הדעת. מי שחלם אי פעם על אי טרופי, חול לבן, ים טורקיז, מרחבי אינסוף ובדידות מזהרת – יכול עכשיו להגשים את חלומו: באפריל תפעיל חברת “ספיריט הפקות עולם” טיסות ישירות מישראל לסיישל, שיארכו רק שש שעות. שש שעות מנתב”ג ואתם בחלום יפהפה שהמילים קטנות עליו, מקום שבו התושבים אדיבים ומקסימים, האוכל נפלא, השמים כחולים והירוק מעולם לא היה ירוק יותר. סיישל הוא אתר קלאסי לחובבי טיפוס, צלילה ושנורקלים, ולאוהבי מסלולי טיול רגליים. איך שנחתתי באי מאהה, הגדול באיי סיישל, זה תפס אותי: התאהבתי ממבט ראשון. שדה התעופה הקטן והסימפטי, תושבי האי החייכנים והנוף כובש הלב, הפיגו כמעט מיד את עייפות הטיסה והעיניים לא שבעו מהנוף.

בתמונה: North Island Seychelles

חוג הסילון כובש את האי

המתיישבים הראשונים גילו את סיישל ב-1609, אז הגיעה לאי אונייה של “החברה הבריטית להודו המזרחית”. בעקבותיה הגיעו ספינות פיראטים, שהפכו את סיישל לבסיסם. מכאן גם נובעות האגדות כי במרחבי האיים טמונים אוצרות זהב וכסף. האי מאהה קיבל את שמו ב-1742, אז שלח מאהה, מושל מאוריציוס, אונייה כדי לבדוק מה קורה בסיישל. כשהאוניה הגיעה אל האי הראשון, הוחלט לקרוא לו על שם המושל. תשובי הקבע הראשונים באיים היו צרפתים, שהתמקמו ב” ז’רדן לה-רואה”, ובעקבותיהם הגיעו עבדיהם מאפריקה.

בסוף המאה ה-18 הגיעו הבריטים לסיישל. הצרפתים נכנעו להם ללא קרב. מ-1814 שלטו הבריטים על האיים, וכך תפח מספר העבדים והאסירים הפוליטיים מהמעמד הגבוה. למרות השלטון הבריטי, נותרה השפה הרשמית צרפתית, וגם התרבות נשארה צרפתית. ב-1976 הפכה סיישל למדינה ריבונית ועצמאית. הנשיא , סיר ג’ים, שהחליט להפוך את המקום לאתר נופש לעשירי אירופה, התחכך בחוג הסילון הבינלאומי, והיפים והעשירים גילו את סיישל. מאז, הם לא מפסיקים להגיע (למשל, קייט מידלטון והנסיך ויליאם שבחרו סיישל). התחנה הראשונה שלנו הייתה מלון “הילטון”, הנחשב ל”הילטון” הקטן בעולם.

החדרים המפוארים יושבים ממש מעל המים, מוקפים בים מכל הכיוונים. הבריכה כמו נשפכת לתוך האוקיינוס, ואת טיפולי הספא מקבלים בחדרים הפתוחים אל הים, והמחיר בהתאם. אין ספק שהמלון הזה מיועד רק לעשירון העליון, שהאיים, כאמור, הפכו החל משנת 1987 למגרש המשחקים הפרטי שלו. כל מי שהחשיב את עצמו הגיע לסיישל, ומסורת של תיירות יוקרתית החלה.כיום מגיעים לסיישל מידי שנה כ-120,000 תיירים, רובם אמידים. האי יכול להיות יקר לפעמים: בקבוק “קוקה קולה” למשל, עולה כשבעה דולר, ובהתאם גם בתי המלון והמסעדות יקרים. ובכל זאת, באי “לה דיג” (La Digue) גיליתי כמה צימרים ובתי הארחה במחירים הנעים בין 80-120 יורו ללילה לאדם, ואלו הם המחירים הזולים ביותר באיים. הצימרים כאן נמצאים בבתי המקומיים.

בגדול, הבתים בסיישל יפהפיים, חלקם הגדול בסגנון קולוניאלי, עם מרפסת גדולה המקיפה את הבית. המחירים היקרים בסיישל, נובעים מכך שכמעט ואין תוצרת מקומית, הכול מיובא. בסופרמרקטים רואים בעיקר קופסאות שימורים. רנה, מוכרת העגבניות בשוק של ויקטוריה, סיפרה לי שכשהרוחות לא מאפשרות לספינות להתקרב לאי קיים מחסור במצרכי יסוד, בעיקר נייר טואלט.

אם יש לכם אפשרות, אני ממליצה לשוט לאי “סילואט”, מרחק שעה הפלגה ממאהה. זהו אי יפהפה, ונקרא כך בגלל שפסגותיו נמצאות כמעט תמיד בתוך ערפל ויש לו צורה של צללית. באי הקטן שמורת טבע של צבי ים, אוכלוסייה מקומית בת 150 איש , ומלון מדהים ביופיו בשם “לה בריז”, או אם תרצו “הבריזה”. החדרים ב”לה בריז”, בסגנון וילה, מפוזרים בשטח. לחלקם חוף ים פרטי והם פונים אל הים, האחרים פונים דווקא אל שמורת הטבע ויש להם בריכת שחייה פרטית. חדר השינה עצום מימדים ויש בו את כל מה שהופך מלון למלון פאר: החל ממכונת אספרסו, דרך מסך פלזמה, מיטה ענקית ונוחה וסרטים במעגל סגור. האמבטיה מפנקת במיוחד ויש אפילו מקלחת בחצר הפרטית, עבור מי שחוזר מהים.

השטחים הציבוריים, כמו הבר, המסעדה, הלובי והספא, פתוחים אל הים, בסגנון שמזכיר בנייה תאילנדית. הספא נחשב לאחד המשובחים בעולם, המחרים בהתאם: 110-400 יורו לטיפול. אחת ממסעדות המלון יושבת בווילה קולוניאלית יפהפייה, שהייתה בעבר ביתו הפרטי של מושל האי. האוכל קריאולי, וזה אומר מתובל מאוד, עם הרבה פירות, דגים ופירות ים. המקומיים מאמינים כי בגבעות של “סילואט” מוחבאים האוצרות של שודדי הים. אבל גם אם אין שם אוצרות זהב, יש לבטח אוצרות נוף, כמו צוקים מדהימים המיועדים לטיפוס, מערות מעניינות, מסלולי טיול רגליים ותצפיות נוף מרהיבות.

מ”סילואט” שטנו לאי “פראלין”, האי השני בגודלו, השוכן כ-35 ק”מ מצפון-מזרח למאהה. מדובר באי עם חופי פרא מרהיבים וצמחייה טרופית. כאן נמצאת אחת משמורות טבע היותר מעניינות: זוהי שמורה בוטאנית שבה צומח ה”קוקו דה מר”, קוקוס הים, שהוא אחד מסמליה המובהקים של סיישל. ה”קוקו דה מר” הזכרי נראה כמו איבר מין גברי ואילו ה”קוקו דה מר” הנקבי נראה בדיוק, אבל בדיוק, כמו איבר מין נשי. המקומיים מספרים כי מי שזוכה לראות את ה”קוקו דה מר” הזכרי והנקבי מטיילים יד ביד בליל ירח מלא בחוף הים, יזכה לאהבת נצח ולא יעזוב לעולם את האי. בשמורה, שהטיול בה הוא מעגלי, גם עצי דקל גבוהים במיוחד.

סלעים מפוסלים וחול זהוב

אחד האיים היותר קסומים בסיישל, הוא “לה דיג” (La Digue) האי השלישי בגודלו, השוכן כארבעה ק”מ מ”פראלין”. “כשאצא לפנסיה”, אומר לי עמית, “אגור ב’לה דיג”. עמית הגיע לכאן לפני 15 שנה, כסקיפר של הספינה “פנטזי”, שעגנה באילת. הוא התאהב, ונשאר. כיום הוא חי עם אישה צרפתייה ובתם הקטנה. לפרנסתו, הוא מפעיל ספינות טיולים מפוארות המשייטות בין האיים. שבוע על הספינה, כולל הכול, יעלה 1200 יורו.

עמית הוא לא הישראלי היחיד בסיישל, יחד איתו עובדים על הספינות כארבעה אנשי צוות ישראלים, אבל הם באים והולכים. שושנה הגיעה מקיבוץ שדות ים לסיישל בעקבות הלב, לפני 30 שנה. ויש גם צעיר בשם מיקי, שאביו הוא מקומי ואימו ישראלית. “לה דיג” הוא, לטעמי, האי היפה ביותר בסיישל.אין בו תנועת מכוניות והתחבורה הציבורית היא בעגלות שוורים מחופות בענפי קוקוס, באופניים ובעיקר ברגל. רחובות האי רחבים ומוקפים בצמחייה טרופית והתושבים גרים בנקודות עוצרות נשימה. יש באי צימרים ובתי הארחה וכמובן חופי ים ציוריים.

באי מתפרנסים מדגה, מתיירות ומחקלאות. לדוגמה, יש בו חווה שבה מכינים קוקוס בשיטה מסורתית, כששור מסובב את אבני הריחיים המוציאות את השמן מהקוקוס. בי נמצא גם הבית הקולוניאלי שבו צולם הסרט הפורנוגראפי “עמנואל בסיישל”. התושבים מחשיבים את הבית כאתר תיירות. ב”לה דיג” ראיתי את אחד החופים היפים בעולם, “סור’ס דה ארג’אנט”, ובו סלעים מפוסלים מרהיבים, וביניהם חול זהוב. כל אדם יכול לתפוס לעצמו פרטיות בצל הסלעים הענקיים וליהנות ממי הים הצלולים בגוון הטורקיז ומהחוף. את ארוחת הערב אכלנו בבית קולוניאלי, שבקומה הראשונה שלו ממוקם הקזינו המקומי (בסיישל יש הרבה בתי קזינו, הנחשבים לחוקיים). האוכל היה כמובן קריאולי, וכלל הרבה דגים, רטבים מעניינים, וסלט פפאיה שונה מאוד מזה התאילנדי. בסיום הארוחה, שבנו לאי “פראלין” ובליה התארחנו במלון “קוקו דה מר”, מלון מקסים בסגנון מקומי: הרבה עץ, הרבה חופות קוקוס, מרחבים פתוחים וחדרים נעימים מאוד המשקיפים אל הים. המלון נמצא בגבה של שמורת ה”קוקו דה מר”, מרחק הליכה ממש.

את הימים האחרונים של החופשה הקסומה העברנו באי מאהה, בו התארחנו במלון “קמפינסקי”. זהו מלון עצום ממדים הנמצא בתוך שמורת טבע. הוא משתרע על פני שטח גדול ולכן לוקח זמן להגיע מהחדר על ללובי, אבל הבונוס הוא פרטיות מוחלטת. החדרים נמצאים על הים ממש והנוף קסום. יש שביל הליכה לאורך הים, מה שהופך את ההגעה ממקום למקום לנעימה מאוד. בלב ה”קמפינסקי” יש אגם יפהפה וגם סביבו יש חדרים. ויש גם בית קולוניאלי גדול מאוד, שהמקומיים מאמינים שהוא רדוף רוחות ולכן אין יוצא ובא בשעריו.

כשיצאנו לטיול קצר בעיר ויקטוריה, בירת סיישל, גילינו את ה”סמול בן” (Small Ben), תעתיק מדויק של ה”ביג בן” הנמצא בלב העיר. התברר לנו שהמקומיים אוהבים מיניאטורות. ברחוב המקביל לרחוב הראשי גיליתי כיפת זהב שהיא תעתיק מדויק אבל קטן של כיפת הזהב בהר הבית. זהו המסגד המשמש את המוסלמים באי. ויקטוריה היא עיר נמל שממוקמת במפרץ ומוקפת בטבעת הרי גרניט, המכוסים בצמחייה טרופית. בעיר יש ריכוז גדול מאוד של מבנים קולוניאליים, באחדים מהם נמצא כפר האמנים, שבו אמנים מקומיים יוצרים בעיקר ציורים, פסלים ועבודות בקש. הבית הגדול בכפר משוחזר, ויש בו רהיטים קולוניאליים, חדר שינה, חדר ילדים (עם סוס עץ), מטבח וחדר אורחים.

השוק של ויקטוריה הוא קטן וצבעוני. בדוכן הדגים אפשר למצוא טונה ענקית ואפילו כריש. האונה היא הדג הפופולארי ביותר, ובדוכנים האחרים יש פירות טרופיים, תבלינים יוצאי דופן, עגבניות וגם חסה סינית. החקלאים מוכרים בעצמם את תוצרתם, אך המבחר לא גדול. לא תמצאו כאן עדרי עיזים ובקר, גם לא חזירים. הבשר מיובא, כך גם הגבינות והחלב. אין בתי חרושת ומפעלים, וזה מה שהופך את המקום הזה לכל כך נפלא ויפה, ואת האוויר לצלול ונקי. הבתים בעיר הבירה הם בני שתי קומות, השילוט נהיר באנגלית, גם התושבים דוברי אנגלית ומסבירי פנים- כך שקל מאוד להסתדר. אגב, בכל העיר כולה יש צומת מרומזרת אחת.

מהר, לפני שיתקלקל

פגישה מיוחדת זומנה לנו ב”ז’רדיין רויאל”, הגן המלכותי. זהו המקום שאליו הגיעו ראשוני המתיישבים שנחתו בחופי סיישל. במעלה הגבעה המשקיפה לים נמצאת אחוזה קולוניאלית ובה גן תבלינים מדהים וגן טרופי מדהים עוד יותר. בעלת האחוזה היא צאצאית למתיישבים הראשונים, שאחרי שנים בארצות הברית חזרה לבית אבותיה. היא שיחזרה את הבית, כולל רהיטים ותמונות משפחה, והקימה גן תבלינים ומסעדה קטנה ומצוינת. המפגש איתה הוא חוויה ושיעור בהיסטוריה של האי. בכלל, כמעט כל מי שפגשנו בסיישל שמח לספר לנו על עצמו, או על האי. ברור שהמקומיים מאוהבים בסיישל, חלקם לא יצאו משם מעולם וגם לא מתכננים לצאת.

למרות שמרבית התושבים בסיישל הם קתולים, רובם חיים ללא נישואים. הכנסייה הקתולית נאלצה להתיישר לפי התושבים, שמאמינים באהבה, לא בנישואים. למרות שרוב התושבים הם נוצרים, האמונה בעל טבעי ובכשפים חזקה מאוד, ויש אפילו מכשפים רשמיים, למרות שהכישוף הוא בעצם מחוץ לחוק. אגב, באי אין יהודים (להוציא את הישראלים שחיים במקום), היהודים האחרונים שחיו כאן עזבו או גורשו במהפכה האחרונה שהתרחשה ב-1997, לא הצלחתי לקבל תשובה מדויקת. תשובי האי מתפרנסים בעיקר מדיג ומתיירות. אין תרבות מקומית סיישלית, התרבות השלטת היא תרבות אפריקאית -קריאולית (הקריאולים הם עבדים שהובאו מאפריקה), והריקוד הלאומי הוא “מוטייה” – ריקוד המתבצע לפי מקצבים אפריקאיים ובו גם מרכיבים הודיים, אירופיים וערביים. המוסיקה מזכירה את המוסיקה של איי הודו המערבית.

הכתבות בעיתונים מופיעות בשלוש שפות: צרפתית, אנגלית וקריאולית, ואלו הן שלוש השפות הנלמדות בבתי הספר. בסיישל חוגגים מעט מאוד חגים לאומיים, רוב החגים הם קתוליים. החג החשוב ביותר הוא פסטיבל “קריאול”, שמטרתו לשמר את התרבות הקריאולית. החג נמשך שבוע וזוהי חגיגה של אמנות, אוכל אופנה ומוסיקה, עם אירועי מחול, תיאטרון בובות ותיאטרון רחוב. החגיגה מתרחשת בסוף אוקטובר והיא צבעונית ומרהיבה. במאהה, אגב, מתקיים מדי יום רביעי פסטיבל אוכל שבו מוציאים ה”סיישלואה” (כך מכונים התושבים המקומיים) את האוכל הקריאולי המסורתי מהבתים לדוכנים הממוקמים על חוף הים.

למרות שהאי הוא מערבי ודובר אנגלית,יש בו עדיין אותו משהו ראשוני, שהופך אותו לאתר תיירות שהוא בבחינת חובה. אז רוצו, לפני שיתקלקל.

לפרטים נוספים על איי סיישל, צרו קשר עם המומחים של ספיריט >>